שלשום היה ה-5 לנובמבר, אמנם, אך זה עדיין לא מונע ממני להקדיש לתאריך זה פוסט. לאלו אשר יודעים או לא יודעים (או במילים אחרות מי שראה את הסרט V For Vendetta או לא ראה) היום נקרא ליל גאי פוקס, והוא מציין את ניסיון ההתנקשות במלך ג'יימס הראשון על ידי קבוצת קושרים קתוליים, בשל אי-מתן זכויות שוות לקתולים ולפרוטסטנטים, או כפי שנהוג לקרוא לכך – מזימת אבקת השריפה.
המזימה אמנם נכשלה, אך המורשת שלה נמשכת עד היום ומשפיעה, מאות שנים אחרי. הסיבה לכך היא העקרון שמאחורי המזימה – התאגדות ההמון, העם, האנשים הפשוטים, כנגד השלטון בכדי לשנות ולהשפיע, במקום לשבת בשקט, להתמרמר וללכת כצאן אחר הרועה. כיום ניתן לראות את צבא גלעד ואת המהומה הציבורית הגדולה בסוגית החייל השבוי, כולם מתאגדים למען הרצון המשותף לשחרר את גלעד. הסוגיה תופסת מקום נכבד בתודעתנו, רובנו כבר שמענו או הצטרפנו אליהם. אך מדוע אין אנו שומעים על התאגדות כנגד מטריאליסטיות, אלימות, ברבריות, שלטון האוליגרכיה, בורות הציבור בתאולוגיה, הדלדלות הערכים, השחקות המוסר ועוד. אלו דברים אשר דנים עליהם כבר עשרות, חלקם אפילו מאות שנים. חלקם יותר רגישים וחלקם קצת פחות.
ובכן, אנו כן נחשפים אליהם, כמעט כל אחד יכול להעיד שהוא נחשף לתכנים בנושאים כאלו ואחרים. עם זאת – אנו לא רואים משהו 'מיוחד' ומרחיק לכת אשר נעשה בכדי לשנות משהו בנידון, או לפחות לא מרגישים זאת. מדוע? האם התייאשו או התעייפנו מלדון על דברים מיושנים שנדמה כי לעולם לא ישתנו? או שמא חילוקי דעות גורמים לנו לדון בחדרי חדרים מחשש לביקורת, אולי אין אנו סובלים מכך יותר מידיי ומסתפקים במצב כפי שהוא? תהיה התשובה אשר תהיה, הנכונות שלנו להצטרף על מנת לשנות ולהשפיע לא נראית כה מזהירה. אם זה קורה, זה רק כשזה נוגע בנושא שהתגובה אליו 'ברורה' – חייל נחטף, מוחאים כדי להחזירו חזרה. זה גם סוג של גאווה לאומית, הזדהות אישית עבור חלק, ועוד סיבות שגורמות ללב שלנו לפעום כשאנו מביטים בגלעד, אשר אין אנו מכירים אותו כלל וכלל אישית, בקלטת – חיי ונושם. אם כי אני בספק גדול אם באמת כל האנשים אשר מוחאים להחזרתו של גלעד באמת אכפת להם מתחתית ליבם לגבי החייל השבוי, או שמא הם נתונים ללחץ חברתי, או רוצים להצטרף לזרם המקובל ולא להיות שונים (קל וחומר שיש גם כאלו) אך נעזוב את זה לבינתיים.
משתמע ממה שאני אומר שיש אדישות מוחלטת בנוגע לנושאים משמעותיים וידועים אשר נמנים ברשימת 'תחלואות המין האנושי', אך אין זה נכון. יש פעילות מתמדת בנושא, הנקודה שלי – האם זה מורגש? קראו בחדשות, התעדכנו בסטטיסטיקות, לא דרוש הרבה זמן בכדי להבין היכן אנו עומדים. ארגון נקים, לדוגמא, מוחה כנגד השחיטות. אין לי ספק שהם מתמידים ודובקים במטרתם, אמנם – לא נראה כי הם הולכים לתפוס את הכותרת הגדולה מחר ולמחות את השחיטות מהשלטון. אין בידם הכוח המספק. מהו אותו כוח? תמיכת ההמון. סצנה יפייפיה מהסרט V For Vendetta מראה כמות עצומה של אנשים במסכות, פועלים יחדיו למען אותה מטרה. הם מורידים את המסכות לנוכח הפיצוצים המרהיבים, וחושפים את פניהם. הדבר גורם לי לחשוב – הייתכן שאנשים באמת לא נרתמים לעזור בשל העדר המסכה? האם יהיה לנו קל יותר לנקוט מעשה ולהלחם עבור הרעיון שלנו תחת גלימת האנונימיות? לא קצת יצא לי לראות אנשים אשר כותבים בסתר רעיונותיהם, דעותיהם למגירה, ככשאלתי אותם מדוע הם לא הולכים אחר מה שהם דובקים בו הם מלמלו, לא היו בטוחים בעצמם מדוע. כאילו הם רוצים בשינוי אך אינם מוכנים לפעול למענו. מצב מעיק, אני חייב לומר. לפעמים אני תוהה, האם אין אנו צריכים מזימת אבק שריפה משל עצמנו. ניתן לכתוב על כך עוד המון, אך אני חושב שאין זה יועיל. שכחו את כל הפוסט מצידי, רק זיכרו את הכותרת, וחרטו אותה במוחכם. ייתכן שיבוא יום בו נאלץ למות על משפט דומה.
אני רוצה לסיים את הפוסט בשיר של ג'ון לנון, זכור, ובציטוט:
Remember, remember the fifth of November,
gunpowder, treason and plot,
I see no reason why gunpowder treason
should ever be forgot.
Guy Fawkes, Guy Fawkes,
'twas his intent
to blow up the King and the Parliament.
Three score barrels of powder below,
Poor old England to overthrow
By God's providence he was catch'd
With a dark lantern and burning match.
Holloa boys, holloa boys, make the bells ring.
Holloa boys, holloa boys, God save the King!
A penny loaf to feed the Pope,
A farthing o' cheese to choke him,
A pint of beer to rinse it down,
A faggot of sticks to burn him,
Burn him in a tub of tar,
Burn him like a blazing star,
Burn his body from his head,
Then we'll say ol' Pope is dead,
Hip hip hoorah!
Hip hip hoorah!
